<h1>ספר הישר לר"ת — שו"ת סימן כ'</h1>
<h2>דף יט:</h2>
ודקשיא לך בפ' כל היד דקאמר רבי מאיר אלפוה מגזירה שוה דפירש רבי' שי' שלחיך ושולח מים דם נדות השלוח מן האשה, וקשיא לך אי הכי אפי' דם אדום נמי ודרשה של תוספתא שבת [פ"ח] שדורשת מנין לדם נדה שהוא מכשיר נאמר כאן את מקורה הערה ונאמר להלן יהי' מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדות, בעל כרחך לאו ר' מאיר הוא דהא מג"ש נפקא ליה ורבנן פליגי ולא אשכחן תנא דאמר דם נדה אינו מכשיר אלא ר' אלעזר בסוף מכשירין [פ"ו מ"ו] כבר הודעתיך שאין להשיב מן התוספתא וקודם שאלתך תמצא ברוב מקומות שפירשתי כן. ועוד שאינו כדבריך, דהכי פירושא ודלעיל קאי וקאמר היכא דחזיא דם אדום והדר חזיא דם ירוק תטמא וכו' ופריך ליה ומשני אלא ה"ק להו וליהוי כמשקה להכשיר את הזרעים היכא דחזיתיה בתר דם אדום דכיון דנדה היא כבר ודם נדה מכשיר כדתנן במסכת מכשירין אי טעמא כדקתני בתוספתא דשבת אי טעמא משום חומרת טומאתו, כדפריך גם דם המת שרביעית בשילהי השוחט בשחיטת חולין [ל"ו ע"ב]. ולהוי האי ירוק דבתריה משקה מג"ש דכתוב הכא שלחייך דאתא לטפויי שילוח דם נדות ירוק שהיא נדה כבר, ולא דם אדום דההוא ת"ק נמי מודי, ורבנן לא ילפי אבל דם ירוק בטהורה כ"ע מודו דלא מכשיר, דלא אמר ר' מאיר אלא שילוח ירוק של טומאה ולא של טהורה תדע שרבנו פי' פרדס רמונים מכלל שהוא נעול, מכלל דבשאינה נעולה דם ירוק לא מכשיר אפילו ר' מאיר. ומסקנא דשמעתין דם ירוק בטהורה לא מכשיר לדברי הנ"ל (בר מר' אלעזר בן עזריה דשילהי מסכת מכשירין) דם ירוק דבתר דם נדות שהיא טמאה סבר לר"מ דמכשיר לרבנן לא מכשיר.
<h2>דף כג.</h2>
וההיא דהמפלת דבעי מניה ר' ירמיה מר' זירא לר"מ דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא קבל בה אביה קדושין מהו למאי נפקא מיניה לאתסורי באחותה. ואע"פ שכתבת למאן דאית ליה חמותו לאחר מיתה בשריפה [סנהדרין ע"ו ע"ב], לדברי הכל יש לשאל דנהי דמיעטה רחמנא משריפה מאיסורא מי מיעטה. לא זה וזה שיש בהן רוח חיים, וכי מפני ששכחת את השנוי בקדושין משווית לרבנו שלמה טועה. הא תנן [קדושין ס"ב ע"א] פ' האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר ולא כלום, ואפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו כשבא לעולם, אבל כשלא בא לעולם לא אמר כלום, כדאמר רב הונא עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו משבא וכו' ורב הונא כרב, ורב כר' ינאי ור' ינאי כר' חייא ור' חייא כרבי ורבי כר' מאיר [יבמות צ"ג ע"א]. וה"פ לממרא דחיי, דאי לא חיי לא תפסי קדושין בנפל ובדבר שהוא כאבן, ורבנו לפי דרכו שלקח התלמוד לאיתסורא באחותה פי' דין אשה אל אחותה. ומה שאמרת דהוה ליה למבעי כזית ממנו מהו שיטמא, פשיטא דמטמא בתורת נפל כיון דאמו טמאה ומ"ש הא בכל זכר ונקבה איתיה. וה"נ אי הוה חיי הוי מיתסר בקרובותיה, והיינו חוכא דלא חיי, ואי חיי לא איצטרך למבעי.
<h2>דף כו.</h2>
ובהך פירקא דקאמר [נדה כ"ו ע"א] סנדל דתנן גבי כריתות למאי הילכתא, ומפרש תלמודא שאם תלד בגיותה וכו'. ואתה חושבו תירוץ דחוק, דהוה ליה לשנויי שאם תלד לפני שקיעת החמה של מלאת וכו' כדמפליג לעיל בין [לפני] שקיעת החמה ולאחר שקיעת החמה. ועוד תירוץ שלך איתא פלוגתא בין ב"ש לב"ה פ"ק דכריתות [ז' ע"ב] בהמפלת לאור שמונים ואחד וב"ה איכא לאוקמה בקודם שקיעה ולאחר שקיעה וב"ש בקודם הנץ ולאחר הנץ. ושינוייא דתלמודא עדיף.
<h2>דף לג:</h2>
ואשר שאלת בבנות כותים ברב פפא דפריך ותיפוק ליה משום בגדי עם הארץ דאמר מר בגדי ע"ה מדרס לפרושים, ולא ידעת פי' הקונטרס שכשעלה מן הטבילה ועלה ולבש ואיטמי ליה משום בגדיו ליטמא בגדי החבר במדרס דאמר מר בגדי עם הארץ וכו'. דקשי' לך מדרס אב הטומאה והנוגע בו ראשון ואין ראשון מטמא אדם וכלים. לפי פירושך נראין דבריך. אבל רבי' שלמה איטמי ליה דקאמר אתחתונו קאי וה"ק איטמי ליה התחתון בסנדלו של עם הארץ או בבגדיו שהן משלשלין ומשני בכותי ערום שאין לחוש לא לסנדל ולא לשילשול בבגדים. והנושא את המדרס נושא את התרומה היינו בפשוטי כלי עץ אי נמי בכלי חרס ומגבו. וה"ה לנושא את הנבלה שנושא את התרומה.
<h2>דף מב.</h2>
והאי דיוצא דופן דיולדת שירדה לטבול מטומאתה לטהרה ונעקר ממנה דם ומבעי לך כנגדה בנדה מהו כגון שנעקר ביום ראשון ואחר שקיעת החמה עודנו שם כרואה מיום ראשון הוה אפי' לתקנת ר' זירא ויום שני עולה לספירתה, או דלמא ע"ז לא קאמרינן דדם שבפנים כבחוץ אלא לחומרא, אבל יולדת [למה] לשמעינן נדה דאורייתא שירדה לטבול בשביעי שלה ונעקר ממנה דם בירידה לפני שקיעת החמה וטבלה לאחר שקיעת החמה טהורה לביתה בין יצא דמה בין לא יצא דמה, ואסורה לאכול בתרומה מיהא לכשיצא. ועוד אי ס"ד לא חשיבא לה רואה, כי מבעי לן [ע"ב] אותו מקום של אשה בלוע הוא ומסיק נפקא מינה כגון שתחבה לה חברתה כזית נבלה וכו' והוה ליה למינקט כגון שנעקר בשביעי סמוך לשקיעת החמה והדם עודנו שם. אי אמרת בית הסתרים הוה נהי דבמשא מיהא לא מטמאה במגע מיהא מטמא ואי אמרת בלוע הוי הטומאה הבלועה לא מטמא. וההיא אי כרבנו שלמה תפרש לא קשיא לך מידי דאיהו מפרש לה משום נוגעת לכשיצא לגמרי לחוץ, ובפנים כחוץ לגבי רואה ולא לגבי נוגעת. ואם כדברי ר"ח דמשוי לה רואה כולה שמעתא ענין אחד דמפרש לכשיצא לחוץ לבית החיצון ולא לחוץ לגמרי.
